 |
שמש בוגדנית (או: געגועי לימי השיזוף הפרועים), עיתון תל אביב
מאת: ליהי לפיד
הכל התחיל כששירי הזמינה לערב שבועות וביקשה שנבוא בלבן. דווקא יש לי שמלה לבנה ששוכבת עונה שנייה בארון שהתחשק לי לחנוך. אצתי ומדדתי. נראיתי כמו קיר לבן מכוסה בסדין. שנים אני שומרת בקנאות על עורי מהשמש. אין מה לומר, האזהרות בעניין הסרטן חדרו לי מתחת לעור. עם הזמן גם שכנעתי את עצמי שיפה לי יותר מראה הלבנונית המסתורית בשחורים. עכשיו הבנתי שאני סתם חיוורת.
פתאום ניצת בי רצון עז להפקיר גופי לשמש. נזכרתי בילדה שהייתי, שחומת עור ושרופת שיער, מסתובבת שבתות שלמות על החוף בימית בלי שום טיפת מקדם הגנה. התגעגעתי לחום שחודר לעצמות, למראה הפרוע, הטבעי. מיד ירדתי לים. אחרי שמרחתי את הילדים בשכבה עבה של קרם הגנה (הם לא אשמים שאמא שלהם התחרפנה), ראיתי קבוצת נערות צעירות מתמסרות לשמש בלי שום עכבות והזדעזעתי עמוקות.כחטטנית מקצועית שאלתי אותן מיד על הקמטים והנזק לעור, אבל באותה מידה יכולתי לשאול אותן על תנאי הפנסיה של המורים. בדמיוני כבר ראיתי אותן ואותי הופכות לקשישות צרפתיות שהשמש עשתה מהן חביתות. הזדרזתי ונמרחתי במקדם הגנה.
בערב הודעתי לשירי, חד משמעית, שאני בלבן לא מגיעה. היא בתמורה נתנה לי טלפון של מישהי שתצבע אותי.
|
 |
 |
שלוש דקות זה לקח. עמדתי לי באמצע החדר והאשה ממול צבעה אותי. כן, כמו שצובעים מכונית, עם אקדח שיורה צבע. אחר כך היא גם העמידה אותי לייבוש מול המאוורר. בבוקר התעוררתי ולא האמנתי. זהרתי בצבע ברונזה מושלם. אם הייתי מכונית, הייתן אומרות שאני מטאלית.
"ככה עמדת מולה ערומה?", שאל החזק, מאוד לא מרוצה. כן, עניתי. "אני יותר אוהב אותך לבנה", התעקש. אני נהניתי, כמובן, כי הבנתי פתאום שהוא מקנא. |
|
|
|
ראשי 